אחר שביארנו את עיקרי התשובה ומדרגותיה, ראוי לנו לבאר את סוגי העוונות וחומרתם, כדי שידע האדם ממה עליו לשוב ולהיזהר. כי יש עוונות חמורים ויש קלים, ויש שהאדם מזלזל בהם ואינו יודע שהם חמורים מאד. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, א) "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות", וכן בעוונות, אין האדם יודע חומרתם ועונשם. ולכן סידרנו את העוונות לפי סוגיהם, כדי שיהיה לאדם מורה דרך להיזהר מהם.
והנה העוונות נחלקים לכמה חלוקות: יש עוונות שבין אדם למקום ויש עוונות שבין אדם לחבירו. ויש עוונות במעשה ויש עוונות בדיבור ויש עוונות במחשבה. ויש עוונות שעונשם חמור יותר ויש שעונשם קל יותר, כגון: עוונות שחייבים עליהם מיתה בידי שמים, ועוונות שחייבים עליהם כרת, ועוונות שחייבים עליהם מלקות, ועוונות שאין עליהם אלא לאו בלבד. וצריך האדם לדעת את חומרת כל עוון ועוון כדי שידע מה דרגת התשובה הנדרשת ממנו.
ונתחיל בעוונות שבין אדם למקום. העוון החמור מכולם הוא חילול השם, שאין לו כפרה קלה, ואמרו רבותינו ז"ל (יומא פו, ע"א) "המחלל את השם אין בידו כח לא תשובה ולא יום הכיפורים לתלות, ולא ייסורים למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת". ומהו חילול השם? כל מי שעושה עבירה בפרהסיא ואנשים רואים אותו ולומדים ממנו, או תלמיד חכם שנוהג שלא כראוי ובני אדם מדברים עליו. ואמר הכתוב (ויקרא כב, לב) "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל".
ומן העוונות החמורים מאד הם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהם אמרו רבותינו ז"ל שייהרג ואל יעבור. כי שלוש עבירות אלו הן יסוד המוסר האנושי, ועל כל אחת מהן אמר הכתוב אזהרה חמורה. בעבודה זרה נאמר (שמות כ, ג) "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", בגילוי עריות נאמר (ויקרא יח, ו) "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", ובשפיכות דמים נאמר (שמות כ, יג) "לא תרצח". ומי שנכשל באחת מאלו, תשובתו קשה מאד ודורשת יסורים וסיגופים רבים.
ומן העוונות שרבים נכשלים בהם ואינם נותנים דעתם עליהם, הם עוונות שבדיבור. ועוונות הלשון הם רבים ומסוכנים מאד, כי הלשון קלה להניעה ודיבור יוצא מן הפה בלא מאמץ, ולכן בני אדם נכשלים בו תדיר. ואמר הכתוב (משלי יח, כא) "מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה", ללמדנו שהלשון יכולה להמית ולהחיות, ושכוחה גדול מאד. ואמרו רבותינו ז"ל (ערכין טו, ע"ב) "כל המספר לשון הרע, מגדיל עוונות כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".
ומעוונות הלשון החמורים ביותר הוא לשון הרע, שהוא סיפור דברים של גנאי על חבירו, אפילו אם הם אמת. כי אם הם שקר, הרי זה מוציא שם רע, שהוא חמור עוד יותר. והמספר לשון הרע פוגע בשלושה אנשים: במספר עצמו, במי שמקבל ממנו, ובמי שמדברים עליו. ואמרו רבותינו ז"ל (ערכין טו, ע"ב) "לשון הרע הורגת שלושה: האומרה, והמקבלה, ומי שנאמרת עליו". וצריך האדם ליזהר מאד מעוון זה, כי הוא מצוי מאד בין בני אדם, ורבים נכשלים בו בכל יום.
ומעוונות הלשון גם כן הרכילות, שהיא ללכת מאחד לחבירו ולומר: כך וכך אמר פלוני עליך, כך וכך עשה לך פלוני. ואף על פי שהדברים אמת, הרי זה רכיל, והוא מחריב את העולם, כי הוא גורם לשנאה ולמחלוקת בין בני אדם. ואמר הכתוב (ויקרא יט, טז) "לא תלך רכיל בעמיך". וההבדל בין לשון הרע לרכילות הוא, שלשון הרע הוא סיפור גנאי של חבירו סתם, ורכילות היא גילוי לאדם מה שאמרו עליו או עשו לו, כדי להסית ולהבעיר מדון.
ומעוונות הלשון גם כן החנופה, שהיא שמשבח אדם את הרשע על רשעו או שאינו מוחה בו כאשר יכול. ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה מא, ע"ב) שכל המחניף לחבירו, סוף נופל בידו. ואמר הכתוב (משלי כח, כג) "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון". כי המחניף אינו עושה טובה לרשע, אלא מחזק אותו ברשעו ומעכב את תשובתו. ולכן ראוי לאדם שיהיה אמיתי בדבריו ולא יחניף לאיש.
ומעוונות הלשון גם כן הליצנות, שהיא לדבר בקלות ראש ובזלזול על דברים חשובים, ובפרט על דברי תורה ומצוות. ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יח, ע"ב) "כל המתלוצץ, יסורין באין עליו", ואמרו עוד "ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות". כי הליצנות מבטלת מן האדם את כל ההשפעות הטובות שהיו יכולות לפעול עליו, ומקשה את ליבו כאבן. ואמר הכתוב (משלי כא, כד) "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון".
ומעוונות הלשון גם כן שבועת שקר ושבועת שווא, שהם חילול שם ה' יתברך. כי הנשבע בשם ה' לשקר, הרי הוא משתמש בשם הקדוש לדבר פסול, וזהו זלזול נורא בכבוד שמים. ואמר הכתוב (שמות כ, ז) "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא". ואמרו רבותינו ז"ל שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
ונבוא לעוונות שבמחשבה, שהם חמורים מאד אף על פי שאינם נראים לעין. כי הלב הוא שורש כל המעשים, ומחשבות רעות מולידות מעשים רעים. ומן העוונות שבמחשבה: השנאה, שהיא שונא את חבירו בליבו ללא סיבה מוצדקת. ואמר הכתוב (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך". וכן הנקמה והנטירה, שהן שמור טינה ושנאה בלב על מי שהרע לו, ואינו מוחל ואינו סולח. ואמר הכתוב (ויקרא יט, יח) "לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך".
ומן העוונות שבמחשבה גם כן הקנאה, שהיא שהאדם מצטער על הצלחת חבירו ורוצה שלא יהיה לו מה שיש לו. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ד, כא) "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". כי הקנאה אוכלת את הלב ומכלה את הגוף, ואינה מועילה דבר לקנא, כי כל אחד מקבל את חלקו מאת ה' לפי מה שראוי לו. ואמר הכתוב (משלי יד, ל) "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה".
ומן העוונות שבין אדם לחבירו, חמורים מאד: הגזל והגנבה וההונאה. כי מי שנוטל ממון חבירו שלא כדין, הרי הוא עובר על דברי הכתוב (ויקרא יט, יג) "לא תעשוק את רעך ולא תגזול". ואמרו רבותינו ז"ל שהגזל הוא מן העבירות שאין יום הכיפורים ולא יום המיתה מכפרים עליהם עד שישיב את הגזלה לבעליה. וכן ההונאה בדברים, שהיא צערו של חבירו בדיבור, חמורה אף יותר מהונאת ממון, כי הממון אפשר להשיב אבל צער הלב אי אפשר להשיב.
ומן העוונות שבין אדם לחבירו גם כן: הלבנת פנים, שהיא ביוש חבירו ברבים. ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג, ע"ב) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". כי המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך את דמו, שהרי הדם מסתלק מפניו והוא מחוויר כמת. ועוון זה אין לו מחילה אלא אם כן ילך ויפייס את חבירו ויבקש ממנו מחילה מעומק הלב.
ומן העוונות שבין אדם לחבירו גם כן: אונאת הגר והאלמנה והיתום, שהם חלשים ואין להם מי שיגן עליהם, ולכן הזהירה התורה עליהם אזהרה מיוחדת. ואמר הכתוב (שמות כב, כ-כב) "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו". הרי שהקדוש ברוך הוא עצמו כביכול תובע את עלבונם ומעניש את המענים אותם.
ומן העוונות שבין אדם לחבירו גם כן: מניעת צדקה ממי שצריך לה, כשיש ביד האדם לתת ואינו נותן. כי מי שיש בידו לעזור לעני ואינו עוזר, הרי הוא כאילו שופך דמים, כי העני עלול למות ברעב. ואמר הכתוב (דברים טו, ז-ח) "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו". וידוע שהצדקה מגינה מן המוות ומכפרת על העוונות.
ומן העוונות החמורים גם כן: ביטול תורה, שהוא שיש לאדם זמן ללמוד ואינו לומד. ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צט, ע"א) "כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עליו הכתוב אומר: כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההיא". כי התורה היא חיי הנפש, ומי שמבטל אותה, הרי הוא ממית את נפשו. ואמרו עוד שביטול תורה שקול כנגד כל העבירות כולן.
ומן העוונות שבין אדם למקום גם כן: חילול שבת, שהיא אות ברית בין ישראל לבוראם. ואמר הכתוב (שמות לא, יד) "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת". ואמרו רבותינו ז"ל (חולין ה, ע"א) "מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה". כי השבת היא עדות על בריאת העולם ועל ההשגחה האלוקית, ומי שמחלל אותה, כאילו כופר ביסוד האמונה.
ודע כי יש עוונות שנראים קלים בעיני בני אדם אבל הם חמורים מאד בעיני הקדוש ברוך הוא. כגון מי שמבייש את חבירו בדברים, או מי שנותן כינוי לחבירו, או מי שמדבר דברי נבלה. ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות יט, ע"א) "גדול כבוד הבריות". וצריך האדם ליזהר מכל אלו העוונות שנראים קטנים, כי הם מצטרפים ונעשים כהר גדול, שנאמר (שיר השירים ב, טו) "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים".
ומן העוונות שבין אדם למקום גם כן: תפילה בלא כוונה, שהיא כגוף בלא נשמה. כי מי שמתפלל ואין ליבו מכוון למה שפיו אומר, הרי הוא כמדבר עם הקיר ואין לתפילתו ערך. ואמר הכתוב (ישעיה כט, יג) "יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני". ואמנם קשה מאד לכוון בכל תפילה ובכל ברכה, אך ראוי לאדם שישתדל לכוון לפחות בברכה ראשונה של שמונה עשרה ובפסוק ראשון של קריאת שמע.
ומן העוונות שבמעשה שרבים נכשלים בהם: אכילת דברים אסורים, שהיא מטמאת את הנפש ומגסה את הלב. ואמרו רבותינו ז"ל שמאכלות אסורות מטמטמות את הלב ומונעות מן האדם את החכמה ואת ההשגה הרוחנית. ואמר הכתוב (ויקרא יא, מג-מד) "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". ולכן צריך האדם ליזהר מאד בכשרות מאכליו.
ומן העוונות שבין אדם לחבירו שהזהירה עליהם התורה הזהרה חמורה: עושק השכיר והלנת שכר פועל. כי הפועל טרח ועמל כל היום, והוא צריך את שכרו כדי לפרנס את משפחתו, ומי שמעכב את שכרו, הרי הוא כנוטל את נפשו. ואמר הכתוב (דברים כד, יד-טו) "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך, ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו".
ודע כי חומרת העוון תלויה בכמה דברים: בידיעת האדם שזהו חטא, במזיד או בשוגג, בפרהסיא או בצנעה, בחוזר ושונה או בפעם אחת. ומי שחטא בשוגג, עוונו קל ממי שחטא במזיד. ומי שחטא בצנעה, עוונו קל ממי שחטא בפרהסיא, כי המחטיא את הרבים הוא חמור יותר. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, יח) "כל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
ולסיום שער זה, נאמר כי כל אלו העוונות שמנינו, ועוד רבים שלא נזכרו כאן, כולם צריכים תשובה וכפרה. וצריך האדם לבדוק את עצמו בכל יום ויום אם נכשל באחד מהם, ולשוב מיד בתשובה שלמה. ואל יאמר: חטא קטן הוא ואין צורך לשוב ממנו, כי אין חטא קטן בפני מלך גדול. ואמר הכתוב (קהלת יב, יד) "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע". יהי רצון שנזכה לשוב בתשובה שלמה ולהיטהר מכל עוונותינו.