מידת הפרישות עניינה שלא יאכל האדם ולא ישתה אלא מה שגופו צריך באמת, ולא ימלא את בטנו מתוך תאווה והתפנקות. הפרישות אינה סיגוף ואינה הימנעות מוחלטת מהנאות – אלא מתינות ואיפוק, אכילה ושתייה בשיעור הראוי, בלא הגזמה ובלא חיסור.
חכמינו הזהירו רבות מפני מילוי הבטן יתר על המידה. אמרו "מיעוט הסעודה יפה לגוף", ולמדונו שהאכילה המופרזת אינה מזיקה רק לגוף אלא גם לנפש. כאשר הגוף עמוס במאכל ובמשקה, הנפש כבדה ואינה יכולה לעסוק בתורה ובעבודת ה׳ כראוי. הקלות של הגוף היא תנאי לקלות של הנפש.
הפרישות אינה מוגבלת למאכל ולמשתה בלבד, אלא כוללת גם מתינות בכל הנאות הגוף. אדם שרגיל להתפנק ולהרבות בתענוגות נעשה תלוי בהם, ואינו מסוגל לוותר עליהם גם כשהדבר נדרש. הפרישות מחנכת את האדם לשלוט בתאוותיו ולא להיות משועבד להן.
יש להבחין בין פרישות לבין סיגוף. הפרישות אינה דורשת מן האדם לענות את נפשו או למנוע ממנה כל הנאה. אדרבה, התורה ציוותה על שמחת החגים ועל עונג שבת. הפרישות מלמדת אותנו ליהנות בצורה מאוזנת ומודעת, לא מתוך השתלטות התאווה אלא מתוך בחירה מושכלת.
אחד הסימנים שהאדם חסר פרישות הוא כאשר הוא חושב על אוכל ושתייה רוב היום, או כאשר הוא אינו מסוגל לוותר על מותרות גם כשהנסיבות דורשות זאת. האדם הפרוש הוא זה שיכול ליהנות מסעודה טובה כשהיא לפניו, אך אינו סובל כאשר אין לו אלא לחם פשוט.
דרך מעשית לקנות מידת הפרישות: בכל סעודה, לפני שממלא את הצלחת פעם נוספת, ישאל האדם את עצמו – האם אני באמת רעב, או שאני אוכל מתוך הרגל ותאווה? עצירה קצרה זו מפתחת את המודעות ומאפשרת לאדם לבחור בצורה מושכלת במקום לפעול מתוך דחף אוטומטי.
הפרישות מועילה גם לבריאות הגוף. רופאים רבים מעידים שמרבית המחלות נגרמות מאכילה מרובה ומחוסר איזון בתזונה. האדם הפרוש, שאוכל בשיעור ובמידה, שומר על בריאותו ומאריך ימיו. הפרישות היא אם כן תועלת כפולה – לנפש ולגוף כאחד.
ומעבר לכל אלה, הפרישות מחזקת את כוח הרצון של האדם. כל פעם שהאדם עומד בפני פיתוי ומצליח לגבור עליו, הוא מחזק את שרירי הרצון שלו. וכשם ששריר הגוף מתחזק בתרגול, כך שריר הרצון מתחזק בכל ניצחון קטן על התאווה.