החריצות היא הנטייה לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר ולהיות תמיד עסוק בדבר מועיל. אין החריצות אומרת שהאדם לא ינוח לעולם – אלא שלא יבזבז את זמנו בבטלה ובעניינים חסרי תועלת. גם המנוחה היא חלק מן החריצות, כאשר היא נעשית בזמן הנכון ובמידה הנכונה, כדי לחדש את הכוחות לעבודה נוספת.
הבטלה היא אם כל חטא, כפי שלמדונו חכמינו. אדם שיושב בטל, מחשבותיו משוטטות למקומות שאינם ראויים, ויצרו הרע מוצא בו קרקע פורייה. לעומתו, אדם שעסוק תמיד בדבר טוב – בלימוד, בעבודה, בגמילות חסדים – אין ליצר הרע אחיזה בו, שהרי כל כוחותיו מופנים לכיוון חיובי.
החריצות אינה רק עניין של כמות אלא גם של איכות. אדם יכול להיות עסוק כל היום ולא לעשות דבר של ממש. חריצות אמיתית פירושה לעסוק בדברים החשובים והמועילים, ולא לבזבז זמן בעניינים שוליים שנראים כעבודה אך אינם מקדמים שום מטרה של ממש.
כדי לקנות מידת החריצות, על האדם לשאול את עצמו בכל שעה: מה הדבר המועיל ביותר שאני יכול לעשות כרגע? שאלה זו מכוונת את האדם אל הפעולה הנכונה ומונעת ממנו להיסחף לבטלה או לעיסוקים חסרי ערך. אין צורך שהתשובה תהיה תמיד עניין גדול – לעתים הדבר המועיל ביותר הוא מנוחה קצרה או שיחה עם בן משפחה.
מן המפסידים הגדולים של החריצות בזמננו הם הדברים המסיחים את הדעת – שיחות סרק, בילויים ריקים מתוכן, וכל דבר שגוזל את הזמן בלא לתת תמורה ראויה. על האדם להיות מודע לכמה זמן הוא מבזבז על דברים אלו, ולהפחית אותם בהדרגה.
חריצות בלימוד התורה חשובה במיוחד. אמרו חכמינו "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ולמדונו שהתורה דורשת עמל ויגיעה מתמדת. הלומד בחריצות – קובע עתים, מתכונן לשיעור, חוזר על מה שלמד – זוכה להבנה עמוקה ולזכרון חזק. הלומד בעצלתיים – שוכח מה שלמד ואינו מתקדם.
גם בפרנסה ובעבודה החריצות היא מפתח להצלחה. שלמה המלך אמר "יד חרוצים תעשיר", ולימדנו שהחריצות בעבודה מביאה ברכה. אין זה אומר שהאדם צריך לעבוד בלא הפסק, אלא שבשעות העבודה יהיה מרוכז ויעיל, ולא יבזבז את הזמן בדברים בטלים.
סימן שקנה האדם מידת החריצות: כאשר הוא מסיים משימה אחת, הוא אינו שוקע בבטלה אלא פונה מיד למשימה הבאה או לפעולה מועילה אחרת. הזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לאדם, שכן אין אפשרות להשיב זמן שאבד. החרוץ הוא זה שמכבד את זמנו ואינו מבזבזו.