אחר שביארנו את חובת הייחוד ואת חובת ההתבוננות בבריאה, ראוי שנבאר את חובת עבודת ה' יתברך, שהיא התכלית שלשמה נברא האדם. כי האדם לא נברא אלא כדי לעבוד את בוראו, ועבודה זו היא תכלית חייו ומטרת קיומו בעולם הזה.
וחובת העבודה נובעת משני שורשים: השורש הראשון הוא מדרך השכל, שהשכל מחייב שכל מי שקיבל טובה מזולתו חייב להכיר לו טובה ולהודות לו. ואם כן, כמה וכמה חייב האדם להודות לבוראו שבראו מן האין, ונפח בו נשמת חיים, ונתן לו שכל להבין, וזימן לו את כל צרכיו — מזון, לבוש, מחסה, ושאר כל מה שהאדם צריך להתקיים.
והשורש השני הוא מדרך התורה, שהתורה ציוותה אותנו לעבוד את ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו, כמו שנאמר "ועבדתם את ה' אלהיכם", ונאמר "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", ונאמר "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". הרי שחובת העבודה מפורשת בתורה בפסוקים רבים.
ודע כי הכרת הטוב לבורא יתברך חייבת להיות גדולה יותר מהכרת הטוב לכל בשר ודם, וזאת מכמה טעמים: ראשית, טובת הבורא אלינו גדולה לאין שיעור מכל טובה שאדם יכול לגמול לזולתו, שהרי הבורא נתן לנו את עצם החיים ואת כל מה שבהם. שנית, הבורא אינו צריך לנו כלום ואינו מפיק שום תועלת מטובתו אלינו, ואילו בני אדם הגומלים טובה לזולתם לעולם מפיקים מכך תועלת כלשהי. שלישית, טובת הבורא אינה פוסקת לעולם, שהרי בכל רגע ורגע הוא מחדש את בריאתנו ומקיים אותנו.
ואל יאמר האדם: מה יצא לבורא מעבודתי? הלא הוא אינו צריך אותי ואינו חסר כלום. כי אף על פי שהבורא אינו צריך את עבודתנו, מכל מקום ציווה אותנו לעבדו לטובתנו אנו, כדי שנזכה על ידי העבודה לשכר הגדול שהכין לעובדיו. משל למה הדבר דומה? לרופא שמצווה את החולה לקחת תרופה — לא הרופא צריך שהחולה ייקח את התרופה, אלא החולה צריך אותה לרפואתו.
וענין עבודת ה' כולל שני חלקים: החלק האחד הוא עבודת האברים, והוא קיום המצוות המעשיות כהלכתן. והחלק השני הוא עבודת הלב, והוא הכוונה הפנימית שמכוון האדם בעבודתו. ואין עבודת האברים שלמה בלא עבודת הלב, ולא עבודת הלב שלמה בלא עבודת האברים, אלא שתיהן צריכות להיות יחד.
ודע כי העבודה הנרצית ביותר היא העבודה מאהבה, לא מיראה בלבד. כי העובד מיראה עובד כדי להינצל מן העונש, אבל העובד מאהבה עובד מתוך רצון פנימי וחשק אמיתי לעשות נחת רוח לבוראו. וכמו שהעבד העובד את אדוניו מאהבה עדיף מן העובד מיראה, כך העובד את ה' מאהבה עדיף מן העובד מיראה בלבד.
אך אין לומר שהיראה אינה צריכה, כי היראה היא יסוד מוסד בעבודת ה', וממנה מתחיל האדם את דרכו. אלא שהאדם צריך לשאוף לעלות ממדרגת היראה למדרגת האהבה, ולעבוד את ה' גם מיראה וגם מאהבה, עד שתהיה אהבתו את ה' שלמה ותמימה.
ועוד יש לדעת שעבודת ה' אינה עול כבד המוטל על האדם, אלא היא הזכות הגדולה ביותר שנתן הבורא לבריותיו. כי על ידי העבודה מתקרב האדם לבוראו, ואין שמחה גדולה מזו. ומי שמרגיש את העבודה כעול, סימן הוא שעדיין לא הגיע להכרה אמיתית בגדולת הבורא ובטובו, כי מי שמכיר באמת את הבורא, עבודתו היא תענוג ולא טורח.
ולסיכום שער זה: חובת עבודת ה' מוטלת על כל אדם מישראל, ואין להתרשל בה ואין להתעלם ממנה. ועל האדם לשאוף שעבודתו תהיה שלמה — בגוף ובנפש, ביראה ובאהבה, בנגלה ובנסתר — ושתכלית כל מעשיו תהיה לעשות רצון הבורא יתברך ולהתקרב אליו.