אחר שביארנו את חובת עבודת ה', ראוי שנבאר את מידת הביטחון בה' יתברך, שהיא מן העמודים החשובים ביותר שעליהם נשענת עבודת ה'. כי הביטחון הוא מנוחת הנפש של הבוטח, שלבו סמוך ובטוח שהנאמן שבטח בו ימלא את כל צרכיו בדרך הטובה ביותר, כפי מה שהוא יתברך רואה שטוב לו.
וענין הביטחון הוא שיסמוך האדם על ה' יתברך בכל ענייניו, ויאמין בלבו שכל מה שהבורא עושה הוא לטובתו, בין שהדבר נראה לו טוב ובין שאינו נראה לו כך. כי הבורא יודע מה טוב לאדם יותר ממה שהאדם יודע על עצמו, כשם שהרופא יודע מה טוב לחולה יותר ממה שהחולה יודע.
והתנאים הנדרשים לביטחון אמיתי הם אלה: הראשון — שידע האדם שהבורא יתברך אוהב אותו ומשגיח עליו בכל עת, ואינו מזניח אותו לרגע. השני — שידע שהבורא יתברך יכול לעשות הכול, ואין דבר שנבצר ממנו. השלישי — שידע שהבורא יתברך חכם בתכלית החכמה, ויודע מה שטוב לבריותיו יותר ממה שהם יודעים. והרביעי — שיקבל עליו האדם לעשות את רצון ה' ולשמור את מצוותיו, כי אין ראוי לבטוח בה' מי שמורד בו ועובר על מצוותיו.
ודע כי הביטחון אינו סותר את ההשתדלות. אין פירוש הביטחון שישב האדם בחיבוק ידיים ויחכה שהפרנסה תבוא אליו מן השמים, אלא שישתדל ויעשה את המוטל עליו בדרכי הטבע, אבל ידע בלבו שאין ההשתדלות היא הגורמת להצלחתו, אלא רצון ה' וברכתו. כי ההשתדלות היא חובה המוטלת על האדם, אבל התוצאה בידי שמים.
משל למה הדבר דומה? לחקלאי החורש את שדהו, זורע את זרעיו ומשקה את אדמתו. כל אלה הם מעשי ההשתדלות שהחקלאי חייב לעשות, אבל הגשם והשמש והגידול — כל אלה בידי הבורא. ואם ירצה הבורא, יצמח היבול אפילו באדמה פחות טובה, ואם לא ירצה, לא יצמח אפילו באדמה הטובה ביותר. וכך בכל ענייני האדם — ההשתדלות היא חובתו, אבל ההצלחה בידי ה'.
ומי שבוטח באמת בה' יתברך, נפשו שקטה ושלווה, ואינו מפחד מן העתיד ואינו דואג על פרנסתו. לא שאינו עושה מעשה, אלא שאינו חרד ומודאג, כי יודע הוא שבוראו ישגיח עליו ויספק את כל צרכיו. וזוהי מעלה גדולה מאוד, שהבוטח בה' חי חיים של מנוחה ושלווה, ואילו מי שאינו בוטח בו חי חיים של דאגה וחרדה תמידית.
ומנגד, מי שאינו בוטח בה' ושם את ביטחונו בבני אדם או בממונו, הרי הוא תלוי בדבר שאין לו קיום. כי בני האדם הם חלשים ומשתנים — היום אוהבים ומחר שונאים, היום עשירים ומחר עניים. והממון אף הוא אינו בר קיימא — היום ישנו ומחר איננו. ומי ששם את ביטחונו בדברים אלה, סופו להתאכזב ולהיכשל.
ויש עוד מעלה גדולה בביטחון, והיא שהבוטח בה' מתפנה מדאגות העולם הזה ויכול להקדיש את לבו ומחשבתו לעבודת ה'. כי מי שדואג תמיד על פרנסתו ועל עתידו, אין לבו פנוי לתורה ולמצוות, ומחשבתו טרודה תמיד בהבלי העולם. אבל מי שבוטח בה', לבו פנוי ודעתו מיושבת, ויכול לעסוק בתורה ובעבודת ה' בלב שלם.
ודע כי הניסיון הגדול ביותר של הביטחון הוא בעתות צרה ומצוקה, כאשר נראה לאדם שהכול אבוד ואין מוצא. באותם רגעים נבחן הביטחון האמיתי — האם האדם מחזיק באמונתו ובוטח שה' יושיעו, או שהוא מתייאש ונופל ברוחו. ומי שעומד בניסיון הזה ואינו מאבד את ביטחונו גם בשעת הקושי, הרי זה מן הצדיקים השלמים.
ולסיכום שער זה: הביטחון בה' הוא מידה נעלה ויקרה, והיא מביאה לאדם מנוחת הנפש, שמחת הלב, ויכולת להתמסר לעבודת ה' בלב שלם. ועל כל אדם לחזק את ביטחונו בה' יתברך, ולדעת שכל מה שהבורא עושה הוא לטובה, גם כאשר הדבר אינו מובן לנו בשכלנו המוגבל.