אחר שביארנו את מידת הביטחון, ראוי שנבאר את ייחוד המעשה, שענינו הוא שיכוון האדם בכל מעשיו לשם ה' לבדו, ולא יערב בעבודתו שום כוונה אחרת זולת רצון הבורא יתברך. כי ייחוד המעשה הוא נשמת העבודה, ובלעדיו אין המעשים שלמים ואינם רצויים לפני ה'.
וענין ייחוד המעשה הוא שכאשר האדם עושה מצווה או מעשה טוב, יכוון בלבו שהוא עושה זאת אך ורק לשם ה' יתברך, ולא כדי שיראוהו בני אדם וישבחוהו, ולא כדי שישיג כבוד או ממון, ולא כדי שיחשבוהו לצדיק וחסיד. כי מי שמערב בעבודתו כוונות זרות, הרי עבודתו פגומה, והוא כמי שעובד שני אדונים בבת אחת.
וזהו שאמר הכתוב "ובכל לבבך" — בכל לבבך ולא בחלק ממנו, שלא יהיה הלב חצוי בין הבורא ובין שום דבר אחר. וכן אמרו חכמינו ז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שאפילו מעשים של חולין — כאכילה ושתייה ושינה — ראוי שיכוון בהם האדם לשם שמים, שאוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה', ושותה כדי שלא יצמא ויוכל להתפלל, וישן כדי שמוחו ינוח ויוכל ללמוד.
והמכשול הגדול ביותר בייחוד המעשה הוא הרצון להתייפות בעיני הבריות, שקוראים לו "חניפות" או "צביעות". כי האדם בטבעו אוהב שישבחוהו ויכבדוהו, ומפני טבע זה הוא עלול לעשות מעשים טובים לא לשם שמים אלא כדי שיראוהו בני אדם. וזהו חטא גדול, שהרי הוא מתפאר בעבודת ה' ומשתמש בה ככלי להשגת כבוד עצמו.
ודע כי יש כמה דרגות בפגם ייחוד המעשה: הדרגה הגרועה ביותר היא כשהאדם עושה את המעשה כולו לשם בני אדם ולא לשם ה' כלל, וזהו הצביעות הגמור. הדרגה הפחות גרועה היא כשהאדם מכוון גם לשם ה' וגם לשם בני אדם, אבל גם זו פגומה, כי אין ה' רוצה שותפים בעבודתו. והדרגה הקלה ביותר היא כשהאדם מתחיל את מעשיו לשם שמים, אבל תוך כדי עשייה נהנה מן הכבוד שמקבל, ועל זה צריך להיזהר מאוד.
והדרך להגיע לייחוד המעשה היא שיתבונן האדם תמיד שהבורא יתברך רואה ויודע את כל מחשבותיו, ואין דבר נסתר ממנו. כי בני אדם רואים את החיצוניות בלבד, אבל ה' רואה את הלב ואת הכוונה הפנימית. ומי שידע שהבורא בוחן כליות ולב ויודע את מחשבותיו הנסתרות, ייזהר שלא לערב בעבודתו שום כוונה זרה.
ועוד דרך לייחוד המעשה היא שיתרגל האדם לעשות מעשים טובים בסתר, שלא בפני בני אדם. כי מי שמרגיל עצמו לעשות טוב בסתר, מחזק בנפשו את הכוונה הטהורה, שהרי בסתר אין מי שישבחו ואין מי שיכבדו, ואין לו שום סיבה לעשות את המעשה אלא לשם ה' לבדו.
ויש לדעת כי ייחוד המעשה אינו עניין קל, ורבים מן הצדיקים נכשלים בו. כי יצר הכבוד הוא מן היצרים הקשים ביותר, והוא נכנס אל לב האדם בדרכים דקות ונסתרות, עד שלפעמים אין האדם מרגיש שכוונתו אינה טהורה. ולפיכך צריך האדם לבדוק את עצמו תמיד ולחקור את מניעיו, האם הוא עושה את מעשיו לשם ה' באמת או שמא יש בהם נגיעה של כבוד עצמי.
ואל יתייאש האדם אם מוצא בעצמו כוונות שאינן טהורות, אלא ישתדל לתקנן ולטהרן. כי הדרך ארוכה ודורשת עבודה מתמדת, אבל כל התקדמות — אפילו קטנה — חשובה ויקרה בעיני ה'. והעיקר הוא שהאדם יהיה מודע לנושא הזה ויתאמץ תמיד לכוון את מעשיו לשם שמים.
ולסיכום שער זה: ייחוד המעשה הוא מדרגה נעלה בעבודת ה', ופירושו שהאדם מכוון בכל מעשיו לשם ה' בלבד, בלא שום כוונה אחרת. וזהו המבחן האמיתי של העבודה הפנימית — לא מה האדם עושה בחוץ, אלא מה הוא מכוון בפנים, בסתר לבו.