פרשת בא

נושאים מרכזיים

תוכן הפרשה

פרשת בא היא רגע הלידה של עם ישראל. ה׳ אומר למשה ״בֹּא אֶל־פַּרְעֹה״ — ופירש רש״י: לא ״לך״ אלא ״בא״, כאילו מזמין אותו עמו אל ההיכל. שלוש המכות האחרונות שוברות את מצרים: הארבה אוכל כל ירק, ״וַיָּמֵשׁ חֹשֶׁךְ״ ושלושה ימים אין איש רואה את אחיו, ולבני ישראל אור במושבותם. עוד לפני היציאה ניתנת המצווה הראשונה לעם — ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״; עם נולד מתחיל מלקחת את הזמן. ליל ט״ו בניסן: קרבן פסח, דם על המשקוף והמזוזות, ״וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם״. אוכלים צלי־אש, מצות ומרורים, ״מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים״ כהולכי דרך. בחצות ה׳ בעצמו מכה כל בכור, ומצרים זועקת ״כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת״. פרעה רץ בלילה וצועק ״קוּמוּ צְּאוּ״, ובני ישראל ״וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם״ — ממלאים כלי כסף וזהב. שש מאות אלף רגלי יוצאים, וערב רב עמם, אחרי ״אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה״ — ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״. הפרשה חותמת בתפילין, בכור ופדיון הבן — שהופכים את הזיכרון לבשר ולדם.

בקצרה: שלוש המכות האחרונות מכניעות את מצרים, בחצי הלילה נולד עם — יוצא בחיפזון, חגור וזוכר לעד.

חלוקת העליות

1. ראשון — ה׳ מודיע למשה על מכת ארבה (י׳, א׳–י״א)
2. שני — מכת ארבה וחושך (י׳, י״ב–כ״ג)
3. שלישי — אזהרה על מכת בכורות (י׳, כ״ד–י״א, ג׳)
4. רביעי — קידוש החודש וקרבן פסח (י״א, ד׳–י״ב, כ״ח)
5. חמישי — מכת בכורות ויציאה בחצות (י״ב, כ״ט–מ״ב)
6. שישי — מצוות הפסח לדורות (י״ב, מ״ג–י״ג, ט׳)
7. שביעי — מצוות בכור ותפילין (י״ג, י׳–ט״ז)

רגעי שיא בפרשה

• ״בֹּא אֶל־פַּרְעֹה״ — לא ״לך״, אלא ״בא עמי״ (רש״י) — ה׳ נכנס ראשון אל היכל הרשע
• ארבה — רוח קדים נושא ענן של ארבה, אוכל ״כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ״ עד שלא נותר ירק בכל מצרים
• חושך — ״וַיָּמֵשׁ חֹשֶׁךְ״, חושך שממששים אותו ביד, ״לֹא־רָאוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו״ שלושה ימים
• ״וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם״ — ניגוד מוחלט בין חושך המצרי לאור הישראלי
• ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ — המצווה הראשונה של עם, קידוש הזמן לפני כיבוש המרחב
• קרבן פסח — ״וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף״ — סימן אמונה בחלונות הבית
• ״וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים״ — אוכלים חֲפוּזִים, מַקֵּל ביד, נַעל ברגל
• חצות הלילה — ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כָל־בְּכוֹר״, מפרעה עד בכור השבי
• זעקת מצרים — ״כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת״, ופרעה בעצמו קם בלילה וצועק ״קוּמוּ צְּאוּ״
• ״וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם״ — כלי כסף וזהב ושמלות, השכר על מאתיים ועשר שנות עבדות
• שש מאות אלף רגלי מלבד טף — ו״עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם״, אחרי ״אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה״
• תפילין ופדיון בכור — ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ״ — הופכים את הזיכרון לבשר ולדם

פסוקים מרכזיים

מסר מרכזי

״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ — רש״י מביא תמיהה עתיקה: מדוע לא פתחה התורה כאן, במצווה הראשונה של עם? עד כה הכל הקדמה, וכאן מתחיל ה״ספר״ האמיתי. המהר״ל מסביר: עם שנברא אינו מתחיל מכיבוש אלא מלקיחת הזמן לעצמו — לפני שיש לנו ארץ, יש לנו לוח שנה. הרמב״ן מעמיק: קרבן פסח בא ללמד שהאמונה נקנית במעשה — בדם על המשקוף, בצלי־אש בגלוי לעיני מצרים, שוחטים את ה״שה״ אלוה מצרים ומכריזים שאין עוד מלבדו. ה״בית הלוי״ אומר על ״וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם״ — הכלים הם שכר העבדות, אך עצם היציאה בחיפזון, בלי חמץ, היא המתנה הגדולה: ה׳ מוציא אותנו לפני שנספיק להתרגל שוב לגלות. ולכן בסוף הפרשה — תפילין; זיכרון שאינו חקוק בגוף נשכח. ישראל לא רק יצאו ממצרים — הם הופכים עצמם לזיכרון חי, בכל יד ובכל ראש, לדורות.