פרשת ואתחנן
ספר דברים פרקים ג׳-ז׳
נושאים מרכזיים
תוכן הפרשה
פרשת ואתחנן היא לב־ליבה הפועם של ספר דברים, ובה מסתכמת נשמת היהדות באש שקטה. משה פותח בתחינה — "וָאֶתְחַנַּן אֶל־ה׳ בָּעֵת הַהִוא" — ורש״י מלמד: "אין חנון אלא לשון מתנת חינם". חז״ל מונים חמש מאות וחמש־עשרה תפילות כמניין "ואתחנן", וכולן נדחו בפסוק שובר־לב: "רַב־לָךְ, אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד". תחת זאת ניתנת למשה רק ראייה — "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" — ומיד הוא פונה ללמד: "לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר... וְלֹא תִגְרְעוּ". הוא מזכיר את הפלא שאין כמוהו, "כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה׳", מפריש שלוש ערי מקלט במזרח הירדן, וחוזר על מעמד סיני — "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" — ועל עשרת הדברות, ב"שָׁמוֹר" במקום "זָכוֹר": "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו". ואז פורצת הקריאה שמלווה אותנו לעד — "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד", "וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ". הפרשה נחתמת באזהרה מפני שכחה בתוך השפע, ובהכרזה שישראל — "הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים" — נבחר מאהבה גרידא.
בקצרה: משה מתחנן להיכנס לארץ, חוזר על עשרת הדברות, ומוסר לעם את שמע ישראל ואת אהבת ה׳.
חלוקת העליות
- ראשון — תפילת משה (ג׳, כ״ג–ד׳, ד׳)
- שני — מעמד סיני (ד׳, ה׳–מ׳)
- שלישי — ערי מקלט במדבר (ד׳, מ״א–מ״ט)
- רביעי — חזרה על עשרת הדברות (ה׳, א׳–י״ח)
- חמישי — שמע ישראל וואהבת (ה׳, י״ט–ו׳, ט׳)
- שישי — אזהרות מעבודה זרה (ו׳, י׳–כ״ה)
- שביעי — בחירת ישראל (ז׳, א׳–י״א)
רגעי שיא בפרשה
- "וָאֶתְחַנַּן אֶל־ה׳ בָּעֵת הַהִוא" — חמש מאות וחמש־עשרה תפילות כמניין "ואתחנן", כולן נדחות
- התשובה הקשה ביותר בתורה — "רַב־לָךְ, אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה"
- נחמת הראייה בלי המעבר — "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה... וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ"
- גדר לתורה הנצחית — "לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר... וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ"
- הפלא שאין כמוהו באומות — "כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ"
- הרגע היחיד בהיסטוריה — "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"
- האזהרה המהדהדת — "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח"
- חזרה על עשרת הדברות ב"שָׁמוֹר" — "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"
- פסוק היסוד של היהדות — "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד"
- המצווה האחת שבלב — "וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ"
- חינוך הבנים — "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", תפילין על היד והראש, מזוזה על הפתח
- סוד הבחירה — "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים"
פסוקים מרכזיים
“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד”
“וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ”
“וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם”
מסר מרכזיבפרשה הזו נפתח סוד הקשר שבין התפילה הנדחית לבין "שמע ישראל". משה, גדול הנביאים, מלמד שגם כשהשמים חתומים — מתפללים. חז״ל במדרש דברים רבה מונים עשרה לשונות של תפילה, וראש כולם "חנון" — "אין חנון אלא לשון מתנת חינם", כדברי רש״י. משה אינו בא בזכות, הוא בא כעני בפתח, וללמדנו שכל תפילה אמיתית מתחילה משם. ובאותה פרשה שבה תפילתו של הגדול שבעם נדחית, מצווה ה׳ על כל יהודי באשר הוא — "וְאָהַבְתָּ". הרמב״ם (יסודי התורה ב׳) שואל: כיצד אפשר לצוות על אהבה? והוא משיב — "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים... מיד הוא אוהב". כלומר: האהבה היא תוצאה של שמיעה — "שמע" קודם ל"ואהבת". וזו נחמת שבת נחמו: אחרי חורבן, אחרי דחייה, אחרי "רב־לך" — עדיין שומעים, עדיין אוהבים, ועדיין נבחרים.
כל פרשות התורה
בחר פרשה מתוך חמישה חומשי תורה — לחץ לקריאה מלאה.