פרשת ויגש

נושאים מרכזיים

תוכן הפרשה

פרשת ויגש פותחת ברגע עוצמתי — "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי". רש״י מלמד שיהודה ניגש לשלושה דברים — לקרב, לפיוס ולתפילה. יהודה פורש בנאום ארוך את כל הסיפור, ומסיים בערבות ובמשפט שובר לב — "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי". יוסף לא יכול להתאפק עוד וקורא — "הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלַי", ומשמיע את הזעקה הגדולה — "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי". האחים נבהלים ונאלמים — "וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". יוסף מנחם — "לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים". עגלות נשלחות ליעקב ורוחו שבה אליו — "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". שבעים נפש יורדים מצרימה, והפגישה בגושן מסתיימת בבכי ארוך על הצוואר. יעקב מתייצב לפני פרעה ומברך אותו, ויוסף מציל את מצרים מהרעב ומאחז את האדמה בידי המלך.

בקצרה: יהודה ניגש לקרב, ליוסף, לתפילה — וההתגלות שוברת את כל הלבבות ומאחה את המשפחה.

חלוקת העליות

1. ראשון — נאום יהודה (מ״ד, י״ח–ל״ד)
2. שני — התגלות יוסף (מ״ה, א׳–י״ח)
3. שלישי — שליחת האחים לבשר (מ״ה, י״ט–כ״ז)
4. רביעי — יעקב יורד מצרימה (מ״ה, כ״ח–מ״ו, כ״ז)
5. חמישי — המפגש בגושן (מ״ו, כ״ח–מ״ז, י׳)
6. שישי — יוסף מנהל את כלכלת מצרים (מ״ז, י״א–כ׳)
7. שביעי — סיום ההתיישבות בגושן (מ״ז, כ״א–כ״ז)

רגעי שיא בפרשה

• "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" — לקרב, לפיוס, לתפילה (רש״י)
• הנאום הגדול — "בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר"
• השבועה — "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ"
• הלב הנשבר — "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי"
• הקריאה — "הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלַי" — וההתגלות מאחורי דלתות סגורות
• הרעם — "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" — והאחים נאלמים
• הנחמה — "לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים"
• העגלות — זכר לעגלה ערופה, הסוגיה האחרונה שלמדו יחד (רש״י)
• "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" — מתים וקמים לתחייה
• "שִׁבְעִים נָפֶשׁ" יורדים מצרימה — תחילת הגלות והגאולה כאחד
• הבכי הגדול על הצוואר — "וַיֵּבְךְּ עַל־צַוָּארָיו עוֹד"
• יעקב מברך את פרעה — הזקן שמולך על המלך

פסוקים מרכזיים

מסר מרכזי

ויגש היא פרשת התיקון הגדול — יהודה, שבידיו נמכר יוסף בפרשת וישב ("מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג"), הוא שעומד עכשיו וערב בנפשו על בנימין. חז״ל במדרש תנחומא מלמדים שזו מהות התשובה — להיקלע לאותו מצב ולבחור אחרת. הרמב״ם בהלכות תשובה קובע שזו תשובה גמורה, והנה יהודה מגלם אותה בבשרו. יוסף, מצידו, אינו מוכיח — הוא מעביר את הכאב דרך מסננת של אמונה — "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". הרמב״ן מסביר שיוסף הבין שכל הגלגולים היו כלי ביד שמים לקיים את ברית בין הבתרים. העגלות ששולח יוסף, אומר רש״י מן המדרש, הן רמז לפרשת עגלה ערופה — ההלכה שלמדו יחד לפני הפרידה. בליבו של יעקב האומן, כששמע שבנו חי, "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב" — השכינה שפרשה ממנו בשנות האבל שבה, כי אין שכינה שורה מתוך עצבות. כך הופכת הירידה למצרים מגלות מאיימת לקרקע של גאולה עתידית.