פרשת תזריע

נושאים מרכזיים

תוכן הפרשה

פרשת תזריע נפתחת בחוק היולדת — "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" — שבעה ימי טומאה ושלושים ושלושה ימי טהרה לבן, וכפליים לבת: ארבעה עשר וששים ושישה. ביום השמיני נימול הבן, ובסוף ימי טהרתה מביאה האֵם כבש לעולה ובן־יונה לחטאת — ואם אין ידה משגת, "וְלָקְחָה שְׁתֵּי־תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה", הקרבן שמרים וחנה הביאו, הקרבן שהתורה אינה מתביישת לרשום גם כשהיולדת עניה. רש״י מעיר בשם חז״ל: "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". ומכאן נפתח עולם ארוך ומוזר — נגעי הצרעת: שְׂאֵת, סַפַּחַת, בַּהֶרֶת, והמחיה החיה שבתוכן. הכוהן בוחן כל שערה, כל גוון, כל פשיון — בעור הבשר, בשחין, במכוה, בנתק שבראש ובזקן, ואפילו בבגדי הצמר והפשתים והעור המוריקים או המאדימים. הוא סוגר שבעת ימים, וחוזר ורואה, ופוסק טמא או טהור. המצורע המוחלט קורע בגדיו, פורע ראשו, עוטה על שפם, וקורא "טָמֵא טָמֵא" — ויוצא אל מחוץ למחנה: "בָּדָד יֵשֵׁב". אין זו פרשה של רפואה אלא של מראָה רוחנית, וחז״ל לימדו: הצרעת באה על לשון הרע, על שפיכות דמים, על שבועת שווא, על צרות העין ועל גסות הרוח.

בקצרה: יולדת מביאה קרבן, והעור מדבר — נגעי צרעת חושפים את מה שהלשון הסתירה.

חלוקת העליות

1. ראשון — טומאת יולדת (י״ב, א׳–ח׳)
2. שני — תחילת נגעי הצרעת (י״ג, א׳–ז׳)
3. שלישי — סוגי נגעים (י״ג, ח׳–י״ז)
4. רביעי — שחין ומכווה (י״ג, י״ח–כ״ג)
5. חמישי — נתק בראש ובזקן (י״ג, כ״ד–מ׳)
6. שישי — צרעת באדם והכרזתו (י״ג, מ״א–נ״ד)
7. שביעי — נגעי בגדים (י״ג, נ״ה–נ״ט)

רגעי שיא בפרשה

• "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" — שבעה ימי טומאה ושלושים ושלושה ימי טהרה, וכפליים לבת
• "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" — ברית המילה נכנסת בלב חוקי הטהרה
• קרבן היולדת — "כֶּבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן־יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", ולעניה "שְׁתֵּי תֹרִים"
• רש״י בשם חז״ל — "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחריהם"
• שלוש אחיות הנגע — "שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת", והעור כספר פתוח לפני הכוהן
• הסגר של שבעה ימים — הכוהן סוגר, חוזר ורואה, והפשיון או הנסיגה מכריעים
• שחין ומכוה — גם צלקת ישנה וגם כוויה טריה עלולות להיעשות מזבח טומאה
• נתק בראש ובזקן — "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר"
• טקס המצורע — "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל־שָׂפָם יַעְטֶה"
• הקריאה הנוראה — "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" — המצורע מודיע על עצמו ברחוב
• "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" — הבידוד שמחזיר את האדם אל עצמו
• נגעי בגדים — צמר, פשתים ועור שהוריקו או האדימו, "צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא"

פסוקים מרכזיים

מסר מרכזי

חז״ל במסכת ערכין (ט״ז ע״א) מנו שבעה דברים שהנגעים באים עליהם, ובראשם לשון הרע — "מְצֹרָע" נדרש "מוֹצִיא שֵׁם רַע", ומרים שדיברה באחיה לקתה בנגע "כַּשֶּׁלֶג". הרמב״ן מדגיש שאין זו מחלה טבעית אלא "אות ופלא" — נס שאינו קורה אלא בארץ הקודש ובעם הקודש, כדי שהבגד והבית והגוף יהיו מראָה לנפש. הספורנו מסביר שהכוהן, ולא הרופא, הוא הפוסק — כי הרפואה כאן אינה גופנית אלא תשובה, והכוהן הוא איש החסד המחזיר את האדם למחנה. הרב קוק באורות הקודש רואה בצרעת זעקה של הקדושה הפנימית המתפרצת החוצה דרך העור, כאשר הדיבור הפך לכלי של חורבן. "בָּדָד יֵשֵׁב" — הבידוד אינו עונש אלא תרופה: מי שהפריד בין איש לרעהו בלשונו יטעם בעצמו את הפרידה, עד שישוב ויבין את כוח המילה. וכך חוק היולדת וחוק המצורע נפגשים — לידה חדשה ולידה מחדש, שניהם דורשים קרבן, שניהם מחייבים זמן, ושניהם מסתיימים בכוהן שמכריז "טהור".