פרשת ויקרא

נושאים מרכזיים

תוכן הפרשה

ספר ויקרא נפתח ב"וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד" — המשכן כבר הוקם, הענן שוכן, ועתה נשמע הקול החדש מבין שני הכרובים. הא׳ הקטנה של "וַיִּקְרָא" רומזת לענוותנותו של משה, שביקש להיכתב "וַיִּקָּר" בלשון מקרה, ורש״י מבאר שלשון קריאה הוא לשון חיבה — בניגוד לבלעם שאליו נגלה ה׳ בלשון עראי "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם". התורה פורשת חמישה סוגי קרבנות: עולה שכולה כלילה לאשים, מנחת סולת ושמן של העני שנאמר בה "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה", שלמים הנאכלים לבעלים ולכוהנים בשמחה, חטאת לשוגג בשלוש דרגות — כהן משיח, סנהדרין, נשיא ויחיד — ואשם על מעילה וגזל. הפרשה מתארת את כל הכוריאוגרפיה — הסמיכה, הווידוי, השחיטה, זריקת הדמים והקטרת האימורים. לעני שאין ידו משגת מובא קרבן עולה ויורד של שתי תורים או אפילו עשירית האיפה סולת, שכן "אדם כי יקריב" — ליבו חשוב מכיסו. ובסוף הפרשה, הגוזל ממון חבירו חייב להשיב את הגזילה קודם שיבקש כפרה, שנאמר "וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל".

בקצרה: ה׳ קורא למשה מאהל מועד ומוסר תורת חמשת הקרבנות — עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, שפת הקרבה אל הקדוש ברוך הוא.

חלוקת העליות

1. ראשון — ה׳ קורא למשה וקרבן עולה (א׳, א׳–י״ג)
2. שני — עולה עוף ומנחה (א׳, י״ד–ב׳, ו׳)
3. שלישי — המשך מנחה ובכורים (ב׳, ז׳–ט״ז)
4. רביעי — קרבן שלמים (ג׳, א׳–י״ז)
5. חמישי — חטאת יחיד (ד׳, א׳–כ״ו)
6. שישי — חטאת ציבור ואשם (ד׳, כ״ז–ה׳, י׳)
7. שביעי — אשם וקרבן עולה (ה׳, י״א–כ״ו)

רגעי שיא בפרשה

• "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה" — הא׳ הקטנה שבתורה, ענוות משה מבקש שייכתב כלשון מקרה בלבד
• רש״י: לשון קריאה — לשון חיבה, שכך קוראים מלאכי השרת זה לזה, לעומת "וַיִּקָּר" המקרי של בלעם
• הקול בוקע מבין שני הכרובים שעל הכפורת — קול גדול ולא יסף, נשמע בתוך אוהל מועד ולא מחוצה לו
• עולה — "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַה׳" — כולה כלילה, אין לבעלים ולא לכהן כלום
• מנחה — "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" — חז״ל: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו, קרבן העני סולת ושמן ולבונה
• שלמים — היחיד הנאכל משולחן גבוה, משולחן כהן ומשולחן בעלים — קרבן השמחה והברית
• חטאת — ארבע דרגות שונות: פר לכהן משיח, פר לסנהדרין ששגגו, שעיר לנשיא, ושעירת עזים או כשבה ליחיד
• הסמיכה על ראש הקרבן — הבעלים סומך בכל כוחו ומתוודה, ומעביר עצמו אל הבהמה העומדת תחתיו
• זריקת הדמים — על קרנות המזבח בחטאת, על יסוד המזבח בשלמים — הדם נפש הוא, ובו הכפרה
• קרבן עולה ויורד — "וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ" — שתי תורים, ואם אף זה יקר מדי אז עשירית האיפה סולת בלא שמן ולבונה
• אשם גזלות — "וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" — אין כפרה עד שמחזיר את הממון בידי הנגזל
• "לְכָל־חַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטְאוּ" — וכיפר, אך רק על השוגג; המזיד צריך תשובה וייסורין וכוח נפש אחר

פסוקים מרכזיים

מסר מרכזי

המילה "קרבן" נולדה מן השורש ק־ר־ב — לא "סאקריפייס" אלא התקרבות, שפה שבה נפש ניגשת אל בוראה. הרמב״ן מלמד שהסומך ידיו ומתוודה רואה את עצמו תחת הסכין, ומבין שהדם שניתן על המזבח היה ראוי להיות דמו — עבודה שמטלטלת לב ולא רק שורפת בשר. הרמב״ם במורה נבוכים מוסיף שהקרבנות באו להרחיק את ישראל מעבודה זרה, לקחת צורות שעבדום הגויים ולהפכן לעבודת ה׳. רש״י על "אדם כי יקריב" לומד שהיחיד צריך להיות כאדם הראשון — שלא הביא קרבן גזול, שהכול היה שלו. בעל הטורים מצביע על הא׳ הקטנה ואומר שמשה כתב "ויקר" ורק אחר כך הוסיף א׳ קטנטנה, כמי שמודה שנקרא בחיבה על כורחו. הקרבנות מציירים מפה של הנפש — עולה של געגוע, מנחת עני ששווה נפשו, שלמים של שמחה, חטאת של תיקון ואשם של השבה. וכל אלה חותמים ב"וְנִסְלַח לוֹ", ללמד שאין סליחה בלי השבת הגזילה, ואין כפרה בלי שהאדם עולה על המזבח בדמיונו.