פרשת ויחי

נושאים מרכזיים

תוכן הפרשה

ספר בראשית נחתם בדממה. "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" — שנותיו הטובות ביותר, ודוקא בגלות. זוהי הפרשה הראשונה בתורה שכולה סתומה, ודרשו חז״ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד העתיד לבוא. יעקב קורא ליוסף ומשביעו "שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי" שלא יקברנו במצרים כי אם עם אבותיו במערת המכפלה. הוא מברך את אפרים ומנשה בידיים משוכלות — "יִשִּׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" — הברכה שעד היום מברכים אבות את בניהם בליל שבת. אחר כך אוסף את שנים־עשר בניו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". כל ברכה חושפת את נשמת השבט — ראובן שאיבד בכורתו, שמעון ולוי שחרבם כלי חמס, יהודה הארי שממנו לא תסור השרביט. יעקב גווע ונאסף אל עמיו, ומסע לוויה מלכותי עולה לכנען. יוסף מרגיע את אחיו הנבהלים: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה". לבסוף יוסף מת בן מאה ועשר, משביע את אחיו שיעלו עצמותיו עמם כשיפקוד ה׳ — והספר נחתם במילים "בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".

בקצרה: יעקב חי שבע־עשרה שנה במצרים, מברך את בניו ונכדיו, נקבר בחברון — ויוסף מבטיח גאולה.

חלוקת העליות

1. ראשון — הבטחה לקבור את יעקב בארץ (מ״ז, כ״ח–מ״ח, ט׳)
2. שני — ברכת אפרים ומנשה (מ״ח, י׳–ט״ז)
3. שלישי — ברכת יעקב למנשה ואפרים (מ״ח, י״ז–כ״ב)
4. רביעי — ברכת ראובן, שמעון ולוי (מ״ט, א׳–ז׳)
5. חמישי — ברכת יהודה וזבולון (מ״ט, ח׳–י״ג)
6. שישי — ברכות שאר השבטים (מ״ט, י״ד–כ״ו)
7. שביעי — מות יעקב, קבורתו, ומות יוסף (מ״ט, כ״ז–נ׳, כ״ו)

רגעי שיא בפרשה

• "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" — שנות שלווה דוקא בגולה, והפרשה הראשונה הסתומה בתורה
• יעקב משביע את יוסף — "שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי" ומבקש "אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם"
• ידיים משוכלות על ראשי הנכדים — "וַיְשַׂכֵּל אֶת־יָדָיו" וברכת "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־רָע יְבָרֵךְ אֶת־הַנְּעָרִים"
• "יִשִּׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" — הברכה לבנים בליל שבת נולדת כאן
• "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" — שנים־עשר שבטים סביב מיטת אביהם
• "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" ו"לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" — ניצוץ משיחי ראשון
• דן "נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ", בנימין "זְאֵב יִטְרָף", יוסף "בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן" — דיוקן חי לכל שבט
• "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל־עַמִּי" — יעקב אוסף רגליו אל המיטה וגווע
• מסע לוויה מלכותי מגורן האטד — "אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" — ועלייה לחברון
• "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" — מחילה שהפכה עקרון אמונה
• שבועת הארון — "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה"
• "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" — הפסוק החותם את ספר בראשית ופותח את גלות מצרים

פסוקים מרכזיים

מסר מרכזי

חז״ל במדרש תנחומא שואלים: מדוע פרשת ויחי סתומה? שני תירוצים — שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו, או שנסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד המתקרבת. רש״י מביא את שניהם: הסתימה הגרפית היא סתימת הגלות עצמה. רמב״ן מדגיש שספר בראשית הוא "ספר היצירה" של האומה, והוא נחתם דוקא בקבורה ובארון במצרים — כדי שנדע ששורש הגאולה נטוע בשורש הגלות. האור החיים הקדוש מסביר שברכת "יִשִּׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" ניתנה לבני הגולה הראשונים — ילדים שגדלו בארמון מצרי ונשארו נאמנים לבית יעקב — ללמד שאפשר לשמור צלם יהודי בכל מקום. אמירת יוסף "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" נעשתה יסוד באמונה: הרמח״ל בדעת תבונות והתניא בפרק כ״ו רואים בה מפתח לראיית ההשגחה. וכאשר הספר נחתם ב"בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" — סיום אינו סוף אלא הבטחה פתוחה: הארון עוד יעלה, והקץ עוד יפקד.