פרשת וזאת הברכה

נושאים מרכזיים

תוכן הפרשה

הפרשה האחרונה בתורה, הנקראת רק בשמחת תורה — פרידתו של משה. הפתיחה מהדהדת את סיני: "ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר", ומיד הפסוק שילדי ישראל לומדים ראשון — "תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", ודרשו חז״ל: "אַל תִּקְרֵי מוֹרָשָׁה אלא מְאֹרָסָה". משה עובר שבט אחר שבט — יהודה זועק כאריה "שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה", לוי מלמד "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב", בנימין "יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו", יוסף "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ", ואשר "טָבוּל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ". הכל מגיע לשיאו ב"אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן" וב"וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד". ואז משה עולה לבדו אל ראש הפסגה, וה׳ מראה לו את כל הארץ "מֵהַגִּלְעָד עַד־דָּן". "לְעֵינֶיךָ הֶרְאִיתִיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" — והוא נאסף "עַל־פִּי ה׳", בנשיקה, "וְלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ". ישראל בוכים שלושים יום, יהושע מתמלא רוח חכמה, והתורה נחתמת: "וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה". ומיד פותחים חזרה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" — הסוף והראשית נוגעים זה בזה.

בקצרה: משה מברך את השבטים, עולה להר נבו, רואה את הארץ ונאסף אל עמו — והתורה נחתמת ומתחילה מחדש.

חלוקת העליות

1. ראשון — פתיחת הברכות (ל״ג, א׳–ז׳)
2. שני — ברכת לוי (ל״ג, ח׳–י״ב)
3. שלישי — יוסף ובנימין (ל״ג, י״ג–י״ז)
4. רביעי — זבולון ויששכר, גד (ל״ג, י״ח–כ״ג)
5. חמישי — אשר ו"אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן" (ל״ג, כ״ד–כ״ט)
6. שישי — עלייה לנבו (ל״ד, א׳–ו׳)
7. שביעי — מות משה והספד (ל״ד, ז׳–י״ב)

רגעי שיא בפרשה

• "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" — פתיחת הפרידה האחרונה של רבן של ישראל
• "ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ" — הזיכרון הפותח, אור מעמד הר סיני חוזר
• "תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" — הפסוק שילדי ישראל לומדים ראשון, דרשו חז״ל "אַל תִּקְרֵי מוֹרָשָׁה אלא מְאֹרָסָה"
• "שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה" — המלך הלוחם, ו"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב" — לוי המלמד תורה עם אורים ותומים
• "יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו" — בנימין שבחלקו עתיד לשכון בית המקדש
• "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" ו"מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל" — יוסף מבורך מלמעלה ומלמטה
• "שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה׳" לנפתלי, ו"טָבוּל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" לאשר
• "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ" — שיא ההלל, "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב"
• משה עולה לבדו מערבות מואב אל הר נבו, ראש הפסגה — וה׳ מראה לו את כל הארץ "מֵהַגִּלְעָד עַד־דָּן"
• "לְעֵינֶיךָ הֶרְאִיתִיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" — הגעגוע הגדול של רבן של נביאים
• "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־ה׳ עַל־פִּי ה׳" — דרשו חז״ל: בנשיקה, ו"לֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"
• "וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" — ומיד פותחים "בְּרֵאשִׁית בָּרָא"

פסוקים מרכזיים

מסר מרכזי

התורה נחתמת בסיום שהוא פתיחה. משה מת על הר נבו "עַל־פִּי ה׳" — דרשו חז״ל (בבא בתרא י״ז) בנשיקה, מיתה של אהבה, ללא שרף מלאך המוות. "וְלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ" — כדי שלא יעשוה בית עבודה זרה, כפי שביאר רש״י, וכדי שלא יהיה למשה מקום קבור אחד אלא שיהיה קבור בלב כל ישראל. הפסוק "תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" — "מְאֹרָסָה", כדברי חז״ל — התורה היא כלה של עם ישראל, מתנת אירוסין לנצח. יהושע "מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו" — סמיכה זו היא שרשרת המסורה שעוברת עד היום. ולכן בשמחת תורה, מיד לאחר "וְלֹא־קָם נָבִיא", מתחילים שוב "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" — ללמד שהתורה אין לה סוף, והלומד אותה אין לו סוף. הזוהר למד שהסוף והראשית נוגעים באות ל׳ של "יִשְׂרָאֵל" ובאות ב׳ של "בְּרֵאשִׁית" — "לֵב" — כי כל התורה כתובה בלבן של ישראל. סיום הוא תמיד התחלה חדשה.