פרשת צו

נושאים מרכזיים

תוכן הפרשה

פרשת צו פותחת ב״צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו״, ודרשו חז״ל ״אין צו אלא זירוז — מיד ולדורות״, ובמיוחד במקום שיש חסרון כיס. הפרשה מפרטת את סדר העולה שנשרפת על המזבח כל הלילה — ״הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה״ — ואת ציווי ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״. בתוך כך נדרש הכהן ללבוש בגדי דקה מיוחדים לתרומת הדשן — הרמת שיירי האפר מעל המזבח. נמנים פרטי מנחת החביתין שהכהן הגדול מקריב יום יום משל עצמו, וחומרת החטאת הנשחטת ״בִּמְקוֹם הָעֹלָה״, ואיסורי פיגול ונותר וטמא. מתוארים השלמים ובתוכם קרבן התודה עם ארבעים חלות — ארבעה מינים של עשרה — הנאכלים ליום ולילה בלבד, ודרש החת״ם סופר שלעתיד לבוא גם תודה תישאר. ואז הסיפור: משה מלביש את אהרן ובניו, מזה משמן המשחה ומדם האיל על אוזנם, אגודלם ובוהנם, מקטיר את איל המילואים ומשביעם לשבת שבעת ימים פתח אוהל מועד — ימי התמסרות שקטים עד ליום השמיני.

בקצרה: תורת הכהנים — אש תמיד על המזבח, תרומת הדשן, קרבן תודה, ושבעת ימי המילואים המכוננים את כהונת אהרן.

חלוקת העליות

1. ראשון — תורת העולה והמנחה (ו׳, א׳–י״א)
2. שני — מנחת הכהן הגדול וחטאת (ו׳, י״ב–כ״ג)
3. שלישי — אשם ותודה (ז׳, א׳–ל״ו)
4. רביעי — ימי המילואים (ז׳, ל״ז–ח׳, ז׳)
5. חמישי — הלבשת אהרן והבנים (ח׳, ח׳–כ״א)
6. שישי — קרבן המילואים (ח׳, כ״ב–כ״ט)
7. שביעי — שבעה ימים בתוך אהל מועד (ח׳, ל׳–ל״ו)

רגעי שיא בפרשה

• ״צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו״ — רש״י: אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות, במקום חסרון כיס
• ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״ — הלהבה הנצחית שאסור לה לדעוך
• תרומת הדשן עם עלות השחר — הכהן בבגדי דקה מרים את אפר אתמול מעל המזבח
• מנחת חביתין של הכהן הגדול — עשירית האיפה משלו, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב
• ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״ — החטאת נחבאת בין דמי העולה לכבודה
• איסורי פיגול, נותר וטמא — ״וְהָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא״
• קרבן התודה וארבעים חלותיו — חלות, רקיקים, מורבכת וחמץ — עשר מכל מין
• ״בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ — התודה נאכלת חיש, בחברה רחבה
• החת״ם סופר: גם לעתיד לבוא תיוותר התודה — כי ההודאה אינה בטלה לעולם
• משה מזה שמן המשחה על אהרן ובניו — ודם האיל על תנוך אוזנם הימנית, בוהן ידם ובוהן רגלם
• שבעת ימי המילואים — אהרן ובניו יושבים פתח אוהל מועד יום ולילה, ממתינים לשמיני
• ״וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים״ — שבעה ימים של הסגר מכונן בטרם יעלו לעבודה

פסוקים מרכזיים

מסר מרכזי

רש״י פותח את הפרשה בשתי מילים שמהדהדות לדורות — ״אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות״, ומוסיף ר׳ שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, כמנחת חביתין של הכהן הגדול שמגיעה משלו ממש. הפרשה בנויה על רצף בלתי פוסק — ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד״ שאינה דועכת, תרומת דשן שנערכת בכל שחר מחדש, ושבעת ימי מילואים שבהם אהרן ובניו אינם זזים מפתח אוהל מועד. הרמב״ן והספורנו רואים בימי המילואים מעין שבעת ימי אבלות הפוכים — התמסרות שקטה שמכינה את הלב ליום השמיני ולהשראת שכינה. הדם הניתן על תנוך האוזן, על הבוהן ועל הבהן מסמל, לדברי ה״כלי יקר״, שכל אברי הכהן — שמיעתו, מעשי ידיו ומהלכו — מתקדשים יחד. וקרבן התודה עם ארבעים חלותיו, שחייב להיאכל ליום ולילה, מלמד — בלשון הנצי״ב — שהודיה אמתית מחייבת לכנס חברים ולספר את הנס בקול, בטרם יחשיך.